יוצאים עם עלות השחר ל36 קמ, בסוף הדרך יש הוסטל קטן רק עם שישה מקומות והמטרה היא להגיע אליו .
רוב האנשים וויתרו מראש והזמינו בתי מלון ,אנחנו האמנו שנגיע .👍
אחת מהנשים הראויות לשבח 👍היא בלגית שהולכת בשביל אשה מבוגרת שהולכת מאוד לאט ויוצאת תמיד שעה לפני כולם על מנת לתפוס מקום בהוסטל .
בדרך כרגיל כל הברים סגורים. 😢 והחבר הספרדי שלי ממשיך לקטר,ואז לפתע מגיעים לבית קסום באמצע שומקום
,את פנינו מקבל בחור דובר אנגלית ,מתברר שהוא דרום אמריקאי שהלך את השביל ותמיד חלם לגור בבית שממנו יוצאים ישירות לשביל, הוא משפץ שני בתים שאותם הוא מכין לאירוח ההולכים ,בחורף הוא מציין קשה כאן מאוד,חמישה חודשים לא עובר כאן אדם . אין לו שכנים ,חוות בודדים .
כמה דקות לפני שהגענו לבר היחידי הפתוח באזור,אבי קורא לי לראות משהו בצידי הדרך ,אני מתקרבת ולתדהמתי רואה במבי קטן שוכב שם, לא האמנתי,הבחור מהבר הסביר לנו שכנראה האם🦌 הניחה אותו שם והלכה לחפש לו מזון .
וואו איזה מחזה לא צפוי🤗.
בגלל מצב הרגליים שלי😢 אני מחליטה לחתוך את הקמ האחרונים ומתמקמת למצוא טרמפ, תוך דקה יוצא מהכפר רכב
ולוקח אותי ,לא ייאמן מה שייקח לאבי שעתיים ,אני תוך חמש דקות שם, אז למה לעזאזאל🙄 צריך להתאמץ וללכת…
לוקח אותי גבר ספרדי שגר בשוויץ וחזר לספרד לקראת הפנסיה , הוא שמח לדבר צרפתית ומתחיל עם שתי נשים צרפתיות בבר המקומי ,לא לפני שהוא ממליץ לי לאכול🍔🍟🍕
כי אני רזה מדי.😆
אני מבררת איפה ההוסטל ומקבלת הוראות הגעה,מלפני עוד הולך רגל הוא עובר את ההוסטל ואני קוראת לו ,ההוסטל סגור ,הוא מוציא ספר בגרמנית,שם כתוב שבבית מול ההוסטל גרה אשה👳♀️ ,צריך לדפוק בדלת ולבקש ממנה את המפתח.🗝🗝🗝. נכנסים לבית יוצאת אשה מבוגרת בשחורים וללא מילים נותנת לנו את המפתח.
בסופו של יום לילה נפלא אנחנו לבד ארבעה אנשים ,שקט ,ישנים מצויין .😴😴😴
 |
יוצאים לדרך
|
0 Comments